בעוד קצת יותר מ-24 שעות ייפתחו הקלפיות. המדינה עדיין מנומנמת ותחושת האידיאל והשייכות שהייתה במערכות בחירות בעבר, איננה.
על אף שהתוצאות כביכול ידועות מראש, לפחות בהיבט הגושי, התחושה בקרב רבים היא שעדיין יש לעשות כל מאמץ להחליף את השלטון.
אמנם אין את הלהט שהיה פעם. הוא היה ואיננו. אבל עדיין, התחושה היא כי רבים רבים בישראל לא רוצים שוב ממשלה בראשות נתניהו.
הפתעות מבחינת מפלגות עדיין יכולות להיות. אולי הן לא יהיו מרעישות וצבעוניות אבל הן עדיין בעלות פוטנציאל התרחשותי גבוה. האם תהיה זו מפלגתו של אמסלם או שמא דווקא של הרב אמנון יצחק, או שמא יהיו אלה דווקא ה"שוטרים" של אלדד יניב.
מי שהתקשורת קושרת לו כתרי הפתעה הוא נפתלי בנט. יאיר לפיד שחק את עצמו במשך שנה שלימה, והנה בא לו בנט וגנב את ההצגה התקשורתית. אבל נדמה שזוהרו של בנט החל אף הוא להיעלם.
ולא, זו לא ההתקפה של הליכוד או של ש"ס, אלא דווקא תחושת הקסם שהחל לפוג לאיטו.
תחילה הוא חייך והשמיע מסרי אהבה, אבל פתאום החלו אמירותיו לחולל סערות. היה זה הצדקת הסרבנות שממנה כבר הספיק לחזור ולעורר תחושת זיגזוג. (על אף שנסיקתו באה אולי מאז אותו ראיון מפורסם אצל משעל) אחר כך באו האמירות בנוגע לדת, וכן תוכנית הסיפוח המעורפלת משהו. שלא לדבר על שהוא "גאה" מצד אחד בג'רמי גימפל שראה בחזונו את הר הבית מתפוצץ, ושעות לאחר מכן כבר הסכים בנט שהאמירה לא נשמעת משהו. וכן, הייתה גם ההופעה הלחוצה משהו אמש בפגוש את העיתונות. בנט נראה היה היסטרי מאד, והצליח לאבד את החיוך והגומות החינניות שכל כך אפיינו אותו וקירבו אליו פסיכולוגית קהלים רבים שחיפשו משהו חדש שמתחיל.
הימורים הם אולי מטופשים אבל מתבקשים. במצב העכשווי לא הייתי מעריך שבנט יגיע ל-15 מנדטים אותם ראה בסקרים האחרונים.
ואי אפשר שלא לומר מילה על הצעד התמוה והמביש שעשה היום ראש הממשלה שהכריז כי ימנה את משה כחלון ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל. אם דן מרגלית,"התוקע" הגדול בשופרו של נתניהו, ישראל היום, הכריז כי זה מביש, מה נגיד אנו?
על גוש השמאל אשתדל לדון בפוסט נפרד.
על אף שהתוצאות כביכול ידועות מראש, לפחות בהיבט הגושי, התחושה בקרב רבים היא שעדיין יש לעשות כל מאמץ להחליף את השלטון.
אמנם אין את הלהט שהיה פעם. הוא היה ואיננו. אבל עדיין, התחושה היא כי רבים רבים בישראל לא רוצים שוב ממשלה בראשות נתניהו.
הפתעות מבחינת מפלגות עדיין יכולות להיות. אולי הן לא יהיו מרעישות וצבעוניות אבל הן עדיין בעלות פוטנציאל התרחשותי גבוה. האם תהיה זו מפלגתו של אמסלם או שמא דווקא של הרב אמנון יצחק, או שמא יהיו אלה דווקא ה"שוטרים" של אלדד יניב.
מי שהתקשורת קושרת לו כתרי הפתעה הוא נפתלי בנט. יאיר לפיד שחק את עצמו במשך שנה שלימה, והנה בא לו בנט וגנב את ההצגה התקשורתית. אבל נדמה שזוהרו של בנט החל אף הוא להיעלם.
ולא, זו לא ההתקפה של הליכוד או של ש"ס, אלא דווקא תחושת הקסם שהחל לפוג לאיטו.
תחילה הוא חייך והשמיע מסרי אהבה, אבל פתאום החלו אמירותיו לחולל סערות. היה זה הצדקת הסרבנות שממנה כבר הספיק לחזור ולעורר תחושת זיגזוג. (על אף שנסיקתו באה אולי מאז אותו ראיון מפורסם אצל משעל) אחר כך באו האמירות בנוגע לדת, וכן תוכנית הסיפוח המעורפלת משהו. שלא לדבר על שהוא "גאה" מצד אחד בג'רמי גימפל שראה בחזונו את הר הבית מתפוצץ, ושעות לאחר מכן כבר הסכים בנט שהאמירה לא נשמעת משהו. וכן, הייתה גם ההופעה הלחוצה משהו אמש בפגוש את העיתונות. בנט נראה היה היסטרי מאד, והצליח לאבד את החיוך והגומות החינניות שכל כך אפיינו אותו וקירבו אליו פסיכולוגית קהלים רבים שחיפשו משהו חדש שמתחיל.
הימורים הם אולי מטופשים אבל מתבקשים. במצב העכשווי לא הייתי מעריך שבנט יגיע ל-15 מנדטים אותם ראה בסקרים האחרונים.
ואי אפשר שלא לומר מילה על הצעד התמוה והמביש שעשה היום ראש הממשלה שהכריז כי ימנה את משה כחלון ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל. אם דן מרגלית,"התוקע" הגדול בשופרו של נתניהו, ישראל היום, הכריז כי זה מביש, מה נגיד אנו?
על גוש השמאל אשתדל לדון בפוסט נפרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה